שוחחנו על קרקוב ועל פינותיה הנסתרות, שאותן גילה במהלך שלוש השנים האחרונות שבהן הוא מתגורר בעיר. דיברנו גם על הזיכרון הקולקטיבי בפולין ובישראל, ועל החשיבות שבמבט על ההיסטוריה מעבר לפריזמה של השואה. שאלתי אותו כיצד עבודתו העיתונאית רבת השנים והחיים בפולין השפיעו על נקודת המבט שלו על ההיסטוריה המשותפת, ואילו סיפורים עדיין ממתינים להתגלות

משנת 2025 Berjozkele של הזמרת והמלחינה הפולניה אולה בילינסקה, מהאלבום Fregt di welt an alte kasze :בפרק שולב קטע מוסיקה

(המכון היהודי ע"ש עמנואל רינגלבלום בוורשה)

עריכת הפרק - ליאור תמים (המכון הפולני בתל אביב)

אין עוד מדינה בעולם שבה המונח "פולניה" הפך לפולני יותר מהמקור. לא יכולנו להתאפק במכון הפולני מלנסות לגלות מאיפה בדיוק נולד הסטריאוטיפ של "הפולניה" בישראל.הרי כבר מזמן היא הפכה לחלק מהתרבות הישראלית – מהמערכונים האייקוניים של "זהו זה!", דרך הדמויות הבלתי נשכחות של חנה לסלאו עם קטעים שפשוט אי אפשר שלא לצחוק מהם עד דמעות.

את מושג "הפולניה" פירקנו לגורמים עם האחת והיחידה מיכל פישביין – מעצבת ומייסדת המותג "הפולניה", שכבר יותר מעשור כובש את הארץ. נפגשנו – מיכל, החתולה שלה ראלי (שגם היא השתתפה בשיחה, כמובן), ואגתה קריזבסקי מהמכון הפולני – אמנם לא בחושך, אלא באור מתון (חלילה לא חזק מדי) – ותתפלאו – נהנינו מאוד, והגענו למסקנה שהפולניה של היום, גם אם היא עדיין מקטרת, היא גם עוצמתית, מודעת לעצמה, ובעיקר יודעת לצחוק על הפולניות שלה

אנו מזמינים אתכם לאחת השיחות האהובות עלינו שהקלטנו ב"חכמי פולין". שיחה שתגרום לכם להתרגש, להתגעגע למשפטים של סבתא או סבא, לזוז קצת באי-נוחות כשתגלו עד כמה אנחנו דומים לדורות הקודמים, ובעיקר – לצחוק

בפרק הראשון בסדרה אגתה קריזבסקי שוחחה עם המדריך והסופר שלום בוגוסלבסקי, מחבר רב-המכר ״הסיפור הבלתי-סביר והלא-מספיק-זכור על עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית״, שראה אור בהוצאת זרש. הם דיברו על פולין כמרכז העולם היהודי במשך מאות שנים, על הזיכרון ההיסטורי בישראל ובפולין, ועל הסיפורים שממשיכים לעצב את זהותנו גם היום

1999 משנת The Sounds of the Vanishing World מהאלבום ,Kroke של הלהקה הכליזמר הפולנית Time :בפרק שולב קטע מוסיקה

שם, ברחוב יוזפה, בלב הרובע היהודי קז'ימייז', נפגשתי עם ראשי המכון – פרופ' מצ'יי טומאל וד"ר אווה ונגז'ין. שוחחנו על מקומה של קרקוב, שהייתה במשך מאות שנים אחד המרכזים החשובים ביותר של החיים היהודיים באירופה. שאלתי אותם מדוע קרקוב מפנה לעיתים קרובות את הבמה לוורשה בסיפור תולדות יהודי פולין, אילו פרקים בהיסטוריה עדיין ממתינים להיחשף, מי בוחר כיום ללמוד על יהדות ותולדות יהודי פולין בקרקוב, ואילו מקומות פחות מוכרים במפה היהודית של העיר הם ממליצים לגלות?האווירה המיוחדת של הפרק נוצרה תודות למוזיקה של אולה בילינסקה – זמרת, מלחינה ויוצרת פולנייה, שמחיה כבר שנים שירי עם ושירי ערש יהודיים ביידיש ונותנות לכם – המאזינים היקרים - לגלות את יופייה של תרבות היידיש המתחדשת בפולין

:בפרק שולב קטע מוסיקה
(המכון היהודי ע"ש עמנואל רינגלבלום בוורשה) - משנת 2025 Berjozkele של הזמרת והמלחינה הפולניה אולה בילינסקה, מהאלבום A jingele, a mejdele

בפרק זה יצאנו לשמוע קולות מהכנס "פולין-ישראל: קהילה, שורשים, עתיד" – יוזמה משותפת של המכון הפולני ושגרירות פולין בתל אביב, שנולדה מתוך הצורך ליצור מרחב מפגש, שיח ושיתוף פעולה עבור ארגונים של יוצאי פולין בארץ, מוסדות ואנשים פועלים למען הקשרים בין פולין וישראל.במשך יומיים, ב-18-19 ביוני, התכנסו אנשי קהילה, היסטוריונים, מדריכים, אנשי חינוך, חוקרים ונציגי רשויות מקומיות ומוסדות מרכזיים בפולין ובישראל כדי להחליף ידע, לחלוק ניסיון ולחשוב יחד על דרכים להמשיך ולפתח את העשייה המשותפת.הפרק שלפניכם הוא פסיפס של רעיונות, זיכרונות, חוויות ויוזמות. דרך הקולות השונים נשמע על הקשרים האנושיים שמאחורי הפרויקטים, על חשיבות הזיכרון והחינוך, ועל הקהילות החיות והפעילות הממשיכות לטפח את הדיאלוג בין עמינו

בין פולין לישראל — במרחב שבו אינטימיות ואמנות נשזרות זו בזו — חיים ויוצרים בני הזוג אגתה ווצ’רובסקה-גילרמן ודוראל גילרמן. אמנים שביצירתם מתנסים באופן עקבי עם מצלמה, ויוצרים קולנוע אישי ייחודי — יומנים קולנועיים על הגבול שבין אמנות לדוקו, שבהם החיים עצמם הופכים לחומר גלם יצירתי. אגתה גדלה בלובלין, דוראל בתל אביב. הם נפגשו בפולין לפני 14 שנים כשדוראל למד קולנוע בלודז'. הם חיים היום בוורשה עם שתי בנותיהם וממשיכים להתגעגע ליישוב כליל בגליל בו התגוררו עד אוקטובר 2023. פולין מעולם לא הייתה זרה לדוראל — משפחתו מגיעה ממנה, ואת עקבות העבר הזה אנו פוגשים בסרטו התיעודי „Żyd-Parch”, סיפור אישי על שורשים ועל הפער הבין-דורי בין ניצולי השואה לבין דור חדש ומרדני שנולד בישראל, שפשוט בוחר לחיות את חייו בדרכו. בפרק זה נפגשנו עם דוראל ואגתה כדי לדבר על סרטם „Marriage Diaries” יומן נישואין — תיעוד אינטימי ואנושי של התמודדות עם משבר זוגי, החוצה גבולות גאוגרפיים, תרבותיים ורגשיים. הסרט נולד מיומן אישי, שהפך עם הזמן ליצירה שלמה — שבה הקולנוע הופך לאמצעי לשיחה על מה שקשה מדי, כואב מדי, מכדי לבטא במילים. סיפור חייהם המשותפים הוא גם סיפור של חיים במתח שבין שתי תרבויות — ובערבוב של שפות: פולנית, עברית ואנגלית. לא במקרה הריאיון עם אגתה ודוראל מתקיים בעברית ובאנגלית — בדיוק כפי שהם, תלויים בין שפות, ובו בזמן מוצאים בהן צורת תקשורת זורמת משל עצמם.

"אם ביקשתם באחרונה לבקר בוורשה היהודית, שמתם לב בוודאי ששום מדריך לא הוקדש לה עדיין. לא זו בלבד, אלא שמדריכי הנסיעות לוורשה מתעלמים ממנה בדרך כלל, כאילו שליש מיליון תושביה היהודים היו בטלים ומבוטלים. אם בכל זאת מואילים המדריכים להתייחס אלינו, הרי שרובם מדברים סרה, כמו הגיאוגרף מייצֶ ׳סלב אוֹרלוֹביץ׳: ״רחובות מלוכלכים ומכוערים שבמרכזם רחוב נָלֶבְקִי... לרחובות השכונה מראה שונה לחלוטין, לא אירופי במיוחד”

המילים האלה אינן שייכות להווה. היום, בפולין, המורשת היהודית מקבלת במה מכובדת — לא רק בוורשה, אלא ברחבי המדינה כולה. מוזיאונים רבים פועלים בבתי כנסת עתיקים, בערים רבות פסטיבלים לתרבות יהודית, ויוזמות חברתיות מקומיות מנציחות את זכרם של שלושה מיליון יהודים שחיו בפולין לפני מלחמת עולם השנייה והיו חלק בלתי נפרד ממנה

המילים הללו נאמרו על ורשה של שנת 1938. מי שמביא אותן אלינו בשנת 2026 הוא בני מר — סופר, עורך, מתרגם מיידיש ועיתונאי, מחבר הספר ״מורה דרך ורשה היהודית 1938״, שראה אור בהוצאת מאגנס

בפרק הזה שוחחנו עם בני על ספרו החדש, על אהבתו הלא מבוטלת לוורשה, על דעות קדומות ומיתוסים על ורשה היהודית — שאותם הוא מבקש להשאיר מאחור — ועל הצבע האדום האותנטי והעסיסי של העיר המדהימה הזו, שמתפרץ מתוך האפור שמנסים לייחס לה, ומתגלה בדפי ספרו דרך איוריה הנפלאים של מיכל אריאלי

בפרק שולבו קטעי מוסיקה: שיר "קומען זאָלסטו, ליובעניו" מאת נחום שטרנהיים, בעיבוד של ההרכב הפולני "נחום" בהשתתפות: אולה בילינסקה, אולה ז'פקה, מילוש פקלה, נועם זילברברג, פיוטר לישקייביץ'; שיר "וואַרשע" מאת נחום סטוצ׳קוב ויוסף רומשינסקי בביצוע של אולגה אביגיל מיילשצ'וק וההרכב "טנדו אטק" במרכז קנדי בוושינגטון בשנת 2019

הקהל במחזה עולה על אוטובוס מספר 2, בדרך למשלחת לפולין. מורה צעירה אחת מלווה 37 תלמידים למסע חינוכי שהופך בהדרגה לעימות טעון בין זיכרון, זהות, אחריות ואשמה. באמצעות עבודת סאונד מרתקת – כשהקהל מאזין לה דרך אוזניות – אנחנו נכנסים ממש אל תוך המסע: שומעים לחישות, שיחות, ולעיתים גם את מחשבותיה של המורה; את מה שנאמר – ובעיקר את מה שלא. בפרק הזה ביקרנו ב"תמונע", ועל הבמה שוחחנו עם הבמאית אודם רדאי ועם הדרמטורג איתי דורון על תהליך היצירה, על הבחירות האמנותיות שממקמות את הקהל בלב ההתרחשות, על משמעות הסאונד ביצירה ועל האתגר שבתרגום שיח היסטורי, חברתי ולאומי לשפה תיאטרונית עכשווית

בפרק שולב קטע מוסיקה: ביצוע אקוסטי של השיר "אפר ואבק" מאת יהודה פוליקר, מהופעה במועדון בארבי 10.11.17