בפרק זה יצאנו לשמוע קולות מהכנס "פולין-ישראל: קהילה, שורשים, עתיד" – יוזמה משותפת של המכון הפולני ושגרירות פולין בתל אביב, שנולדה מתוך הצורך ליצור מרחב מפגש, שיח ושיתוף פעולה עבור ארגונים של יוצאי פולין בארץ, מוסדות ואנשים פועלים למען הקשרים בין פולין וישראל.במשך יומיים, ב-18-19 ביוני, התכנסו אנשי קהילה, היסטוריונים, מדריכים, אנשי חינוך, חוקרים ונציגי רשויות מקומיות ומוסדות מרכזיים בפולין ובישראל כדי להחליף ידע, לחלוק ניסיון ולחשוב יחד על דרכים להמשיך ולפתח את העשייה המשותפת.הפרק שלפניכם הוא פסיפס של רעיונות, זיכרונות, חוויות ויוזמות. דרך הקולות השונים נשמע על הקשרים האנושיים שמאחורי הפרויקטים, על חשיבות הזיכרון והחינוך, ועל הקהילות החיות והפעילות הממשיכות לטפח את הדיאלוג בין עמינו

בין פולין לישראל — במרחב שבו אינטימיות ואמנות נשזרות זו בזו — חיים ויוצרים בני הזוג אגתה ווצ’רובסקה-גילרמן ודוראל גילרמן. אמנים שביצירתם מתנסים באופן עקבי עם מצלמה, ויוצרים קולנוע אישי ייחודי — יומנים קולנועיים על הגבול שבין אמנות לדוקו, שבהם החיים עצמם הופכים לחומר גלם יצירתי. אגתה גדלה בלובלין, דוראל בתל אביב. הם נפגשו בפולין לפני 14 שנים כשדוראל למד קולנוע בלודז'. הם חיים היום בוורשה עם שתי בנותיהם וממשיכים להתגעגע ליישוב כליל בגליל בו התגוררו עד אוקטובר 2023. פולין מעולם לא הייתה זרה לדוראל — משפחתו מגיעה ממנה, ואת עקבות העבר הזה אנו פוגשים בסרטו התיעודי „Żyd-Parch”, סיפור אישי על שורשים ועל הפער הבין-דורי בין ניצולי השואה לבין דור חדש ומרדני שנולד בישראל, שפשוט בוחר לחיות את חייו בדרכו. בפרק זה נפגשנו עם דוראל ואגתה כדי לדבר על סרטם „Marriage Diaries” יומן נישואין — תיעוד אינטימי ואנושי של התמודדות עם משבר זוגי, החוצה גבולות גאוגרפיים, תרבותיים ורגשיים. הסרט נולד מיומן אישי, שהפך עם הזמן ליצירה שלמה — שבה הקולנוע הופך לאמצעי לשיחה על מה שקשה מדי, כואב מדי, מכדי לבטא במילים. סיפור חייהם המשותפים הוא גם סיפור של חיים במתח שבין שתי תרבויות — ובערבוב של שפות: פולנית, עברית ואנגלית. לא במקרה הריאיון עם אגתה ודוראל מתקיים בעברית ובאנגלית — בדיוק כפי שהם, תלויים בין שפות, ובו בזמן מוצאים בהן צורת תקשורת זורמת משל עצמם.

"אם ביקשתם באחרונה לבקר בוורשה היהודית, שמתם לב בוודאי ששום מדריך לא הוקדש לה עדיין. לא זו בלבד, אלא שמדריכי הנסיעות לוורשה מתעלמים ממנה בדרך כלל, כאילו שליש מיליון תושביה היהודים היו בטלים ומבוטלים. אם בכל זאת מואילים המדריכים להתייחס אלינו, הרי שרובם מדברים סרה, כמו הגיאוגרף מייצֶ ׳סלב אוֹרלוֹביץ׳: ״רחובות מלוכלכים ומכוערים שבמרכזם רחוב נָלֶבְקִי... לרחובות השכונה מראה שונה לחלוטין, לא אירופי במיוחד”

המילים האלה אינן שייכות להווה. היום, בפולין, המורשת היהודית מקבלת במה מכובדת — לא רק בוורשה, אלא ברחבי המדינה כולה. מוזיאונים רבים פועלים בבתי כנסת עתיקים, בערים רבות פסטיבלים לתרבות יהודית, ויוזמות חברתיות מקומיות מנציחות את זכרם של שלושה מיליון יהודים שחיו בפולין לפני מלחמת עולם השנייה והיו חלק בלתי נפרד ממנה

המילים הללו נאמרו על ורשה של שנת 1938. מי שמביא אותן אלינו בשנת 2026 הוא בני מר — סופר, עורך, מתרגם מיידיש ועיתונאי, מחבר הספר ״מורה דרך ורשה היהודית 1938״, שראה אור בהוצאת מאגנס

בפרק הזה שוחחנו עם בני על ספרו החדש, על אהבתו הלא מבוטלת לוורשה, על דעות קדומות ומיתוסים על ורשה היהודית — שאותם הוא מבקש להשאיר מאחור — ועל הצבע האדום האותנטי והעסיסי של העיר המדהימה הזו, שמתפרץ מתוך האפור שמנסים לייחס לה, ומתגלה בדפי ספרו דרך איוריה הנפלאים של מיכל אריאלי

בפרק שולבו קטעי מוסיקה: שיר "קומען זאָלסטו, ליובעניו" מאת נחום שטרנהיים, בעיבוד של ההרכב הפולני "נחום" בהשתתפות: אולה בילינסקה, אולה ז'פקה, מילוש פקלה, נועם זילברברג, פיוטר לישקייביץ'; שיר "וואַרשע" מאת נחום סטוצ׳קוב ויוסף רומשינסקי בביצוע של אולגה אביגיל מיילשצ'וק וההרכב "טנדו אטק" במרכז קנדי בוושינגטון בשנת 2019