ב-5 בינואר 2006, בשעת ערב, סר מנהל לשכת ראש הממשלה דובי ויסגלס לביתו של הרמטכ״ל, רב-אלוף דני חלוץ. בחודשים הקודמים פונתה עזה, הוקמה - מתוך הליכוד ועם פורשי העבודה בראשות פרס - מפלגת קדימה והתרחש אירוע רפואי מדאיג שאריאל שרון שרד. ביום הביקור של ויסגלס אצל חלוץ היתה מתיחות בטחונית מול עזה ותוכננה פעולה רגישה בגיזרה נוספת.

עוד ויסגלס מסב אצל חלוץ, שניהם מקורבי שרון, וראש הממשלה מטלפן לרמטכ״ל. ויסגלס שמע רק את הצד של חלוץ. בתום השיחה אמר טייס-הקרב המנוסה שניכר בקולו של שרון שאינו כשורה. ברקע ריחף הזכרון הטרי של האירוע הרפואי בדצמבר. ויסגלס, שנפרד משרון באותו אחר-צהרים, לא היה שותף לדאגת חלוץ. עוד הם מדברים, ובערוץ המאבטחים מגיע דיווח על אישפוזו של שרון, ללא קום.

כחלוף 20 שנה משחזר ויסגלס פרקים ופכים במסכת שרון, מדיוני ועדת כהן לסברה ושתילה ומשפט הדיבה נגד ״טיים״ עד להגעתו המאוחרת והמפתיעה לראשות הממשלה, בדגש על עידכון השקפתו המדינית לאור נסיבות חדשות.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מתאר ויסגלס את יחסו של שרון לפקודו מהצנחנים, רמטכ״ל מלחמת לבנון רפול איתן; למשה דיין; לגדי איזנקוט; ולבנימין נתניהו. שרון העריך את נתניהו כיריב פוליטי חזק בליכוד - והתכוון לסגת מהתמודדות על ראשות המפלגה אילו נתניהו החליט להתמודד נגד אהוד ברק על ראשות הממשלה - אך לא כטוען להנהגה בטחונית ומדינית. הוא ייחס לו נטייה לבהלה כשנדרש קור-רוח.

תכונה בולטת נוספת של שרון, לדברי ויסגלס היתה אחריות לפני מעשה ולאחריו: לשלוח את זולתו להסתכן רק כאשר התנסה אישית במשימות דומות ולהודיע שהוא - ולא הכפופים לו שתוכניותיהם אושרו בידיו - אחראי לתוצאות. עד כדי כך, שסירב להשתמש בראיות ובטענות שלדעת ויסגלס היו מזכות אותו בחקירת הטבח בסברה ושתילה, אך מגוללות את הנטל לכתפי רפול.

אולפן: אמנון האס
עריכה: יעל בדרשי

יום חם אחד בקיץ 1969 החליט קצין חי״ר וצנחנים ראשי, תת-אלוף רפול איתן, לצאת לגבול לבנון כדי לבדוק מקרוב איך צה״ל ומשמר-הגבול מפעילים שם כלבים. רפול חיפש מעקפים לשמרנותו של הצבא הכבד והמשוריין. הכלב, כאמצעי-לחימה, היה מעקף כזה. הרמטכ״ל חיים בר-לב, לא התלהב, לא מהכלבים ולא מרפול. החיה הארבע-רגלית של בר-לב היתה סוס.

חזונו של רפול התגשם רק בהגיע גל פיגועי המיקוח בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים ואיתם, זה יובל, גם ההכרה ביכולות הייחודיות של הכלב, אפו ואופיו. יקיר חג׳אג׳, מקצוען כלבים כלוחם, מפקד ומאלף ב״עוקץ״, חד ורהוט, תיעד יחד עם ליה להבי, גם היא מלוחמות היחידה, את דרכם של כלבי צה״ל ומפעיליהם אל חוד הפעילות הצבאית בספרם ״ההולכים בראש״. הולכים, משמע כל צמד בשש רגליים וזנב אחד.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מבהיר חגאג׳ שההצלחה לא שינתה את סדרי העולם: עדיין מותר האדם מהכלב. חג׳אג׳ מדבר על כלבי ״עוקץ״ ברגישות אך לא ברגשנות. כשהפעלת כלב חוסכת חיי אדם במחיר חיי הכלב, שמחתו גוברת על צערו. 35 כלבים נהרגו במלחמת עזה.

ב״עוקץ״ לוחמות - משתתפות במבצעים עם סיירת מטכ״ל ושלדג - לצד לוחמים וכלבות לצד כלבים. ביחידה, הוא מספר, נערכים לאיום האמברגו: אם מדינות כבלגיה יאסרו על ייצוא כלבים לצה״ל, יאפשר מאגר הידע שנצבר ב״עוקץ״ לספק אמצעי-לחימה מהסוג הנובח - או לא, החרישי - מתוצרת הארץ.

אולפן: אמנון האס
עריכה: יעל בדרשי

האלוף במילואים אילן שיף היה ״צבאי ראשי״ בשלושה תפקידים מרכזיים - תובע, סניגור ופרקליט - ואז גם נשיא בית-הדין הצבאי לעירעורים ושופט מחוזי, סגן נשיא. מסלולו זימן לו מפגש עם פרשיות רבות שעוררו ויכוח משפטי ועוד יותר מכך הד ציבורי. ביניהן: טבח סברה ושתילה, קו 300, אסון צאלים ב׳.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר שיף על חוויותיו כסניגורו של הרמטכ״ל רפול איתן בפני ועדת החקירה הממלכתית לטבח סברה ושתילה. רפול לקח את סגן-אלוף שיף לפגישה במסעדה בג׳וניה עם מפקדי הפלנגות, ביניהם רב-הטבחים אלי חבייקה. הרוצחים הלבנונים ניראו כה תרבותיים, כה אירופאים, התרשם שיף, עד שבנקל אפשר היה להתפתות להאמין לפני מעשה שידם לא תהיה במעל. (אמנם רושם כזה השאירו בשנות ה-30 גם גרמנים, רוסים ואחרים).

ועדת כהן המליצה לממשלת בגין לסיים את כהונת רפול במועדה - לא להאריך (לשנה ששית) ולא לקצר (בחודשיים) - ושיף ראה בכך הישג חלקי, בהשוואה להדחת שר הבטחון אריק שרון וראש אמ״ן יהושע שגיא. רפול, מכר ותיק של שרון, הזהיר את שיף לאחר פרסום הדו״ח מפני עורמתו של שרון.

כשהוקמה ועדת האלוף במילואים מאיר (זרו) זורע ואיש השב״כ יוסי גינוסר לחקירת פרשת קו 300 (מערכה ראשונה) התמנה שיף מטעם צה״ל ליועצה המשפטי. הוא חש בצרימות מסויימות, אך נדהם לשמוע, במערכה השנייה, שגינוסר, ראש השב״כ אברהם שלום, יועציו המשפטיים ועמיתיהם תיאמו גירסאות והערימו על זורע ועליו.

שיף היה הפצ״ר בחקירת צאלים ב׳, שהזרימה נהר של דם רע בין הרמטכ״ל אהוד ברק, האלוף עמירם לוין וראש אמ״ן אורי שגיא. בתום תפקידו היה למשפטן השני בדורו, אחרי בן-ציון פרחי, ששודרג לאלוף כנשיא בית-הדין הצבאי לעירעורים. הוא גם מברך על קידום הפצ״ר, במאה הנוכחית, לאלוף.

מה שמביא את שיף לדבר על פרשת הפצ״רית, אבל רק על המעטפת, בלי להיכנס לליבה. הוא מחבב ומעריך את יפעת תומר ירושלמי ומשער שבפרשת שדה תימן פעלה תחת לחצים גדולים. בפרסום הסרטון המראה את אנשי כוח 100 לא היה לדעתו פסול, אילו התבצע לפי הפקודות, באמצעות דובר צה״ל.

חבל ששיף אינו בהרכב שופטי נתניהו (ודומה שלמרות כשירותו המובהקת, כאלוף-פצ״ר-שופט צבאי ואזרחי-ותיק ועדת כהן, גם לא יהיה חבר ועדת החקירה ל-7 באוקטובר). ראש ההרכב שם, רבקה פרידמן-פלדמן, היא כסגנית נשיא בית משפט מחוזי שווה בדרגתה לשיף טרם צאתו לגימלאות.

ביקורתו המנומקת אם גם המנומסת של שיף כלפי פרידמן-פלדמן, עודד שחם ומשה בר-עם מתמקדת בשני הבטים - קצב הדיונים ולחצם של השופטים על התביעה לסגת מאישום השוחד. כדי לזרז את המשפט ראוי לקיים אותו גם בפגרה, אומר שיף, וההצעה לפרקליטות לסגת מהשוחד - קודם זמנה ובלי שבמקביל הוצע להגנה להודות במירמה והפרת אמונים - היתה טעות טקטית שפגעה בסיכוי להשגת הסדר טיעון המבוסס על ויתורים הדדיים.

אולפן: אמנון האס
עריכה: יעל בדרשי

כשאמריקאי מסוגו של דונלד טראמפ שומע על ה״סטריפ״, הוא חושב יותר על לאס וגאס והרבה פחות, אם בכלל, על עזה. כשטראמפ נדרש לעזה, מפאת תפקידו, הוא הגיב במונחים הצפויים של איש נדל״ן, מלונות ובתי הימורים ושעשועים, בהתאמה המתבקשת, חוף ים במקום מדבר, ולכן ריביירה.

שנה אחר כך, שש שנים לאחר שהחתים את נתניהו וגנץ על תוכנית המדינה הפלסטינית שתחליף עם ישראל שטחים, אזורי ההתנחלויות בגדה המערבית תמורת חלקים ממערב הנגב, שינה טראמפ את טעמו ומינה את עצמו למשגיח הראשי על עזה. תהפוכה נוספת בטלטלה רבת הדורות העוברת על הרצועה הקטנה הדחוסה בין ישראל, מצרים והים.

ד״ר אור לביא תיעד את גילגולי עזה בספרו ״הרצועה המקוללת״. האיפיון מחייב: ומה אם מחר יימצאו שם נפט, זהב, אורניום, יהלומים או מחצב שהאנושות עדיין אינה מודעת לחיוניותו והקללה תהיה לברכה?

כמו בלאס וגאס, הסיכוי להצלחת הימור פרוע קלוש. עזה תמשיך להיות עזה. בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מתאר לביא את תולדותיה ונד לגורלה. טוב לא יצמח ממנה; לכל היותר תעוקר סכנתה, אם תיכלל בהתקדמות מדינית כלל-אזורית.

במסעו על פני יחסיה של עזה עם ישראל - צבאית, מדינית, חברתית, כלכלית - נע לביא מתקופת הקמת המדינה (ועוד בטרם, כשהוקמו ישובים בנגב) למלחמת 1948, להסתננויות ולפעולות הגמול, למימשל הצבאי המצרי, לארבעת חודשי הכיבוש במבצע ״קדש״ וכך הלאה, בדגש על ששת העשורים שמאז ששת הימים ועל המעבר מאש״ף/פתח ואוסלו לחמאס ול-7 באוקטובר.

אולפן: אמנון האס
עריכה: יעל בדרשי

אלוף-משנה במילואים צור קרן, כמו רבבות מעמיתיו בקצונה ומיליוני ישראלים לאורך העשורים, קשור לצה״ל בכל נימי נפשו, כואב את פצעיו ומייחל לריפויו. כלוחם בלבנון, כקצין חי״ר, כמומחה לייעוץ לניהול אירגונים במצבי משבר ועכשיו גם כאביהם של בנים בשירות הקרבי או על מפתנו הוא מבכה את מפולת ה-7 באוקטובר ואינו מתנחם בהישגים מקצועיים מסויימים של צה״ל והמודיעין בשנתיים הבאות.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מנתח קרן את מצב הצבא לקראת 7 באוקטובר ומאז - אירגון שמרני, מעודד צייתנות ומרתיע ביקורת. כמי שליווה את מטה פיקוד הדרום וכוחותיו בפינוי עזה בקיץ 2005 ובמוצאיו הוא הודף כטענת סרק את תליית קריסתה של אוגדת עזה, לנוכח מתקפת חמאס, בפינוי הרצועה. הסדק היה הסד״כ: תריסר הגדודים שאיבטחו את גבול מערב הנגב בפיקוד האוגדונר כוכבי בתום הפינוי דוללו עד שכוכבי העביר את תפקיד הרמטכ״ל להלוי לשניים וחצי, פחות מרבע, בלי עתודות ובלי עומק.

קרן קרוב למי שהיה אלוף פיקוד הדרום בתחילת האלף, דורון אלמוג, כיום יו״ר הסוכנות היהודית. מהכרותו עם הסוכנות ואנשיה בשנים האחרונות הוא מפתיע ביחסו החיובי אליהם ולמאמציהם להפוך על פניה את מגמת הקליטה-פליטה, המתבטאת במאזן הגירה שלילי.

אולפן: אמנון האס
עריכה: יעל בדרשי

כך, עם הקור ועם הרוח, אמור להישמע טייס ישראלי בקרב אוויר: הספק גבוה, דופק נמוך, ללא הרמת קול, תדר מאופק, ממוקד ומקצועי.

האלוף במילואים עמיקם נורקין, מפקדו ה-18 של חיל האוויר (2017-22), שוקל את מילותיו ואינו יורה אותן בתפזורת. נורקין, שהיה מהטובים במפקדי החיל בכמעט שמונת העשורים לקיומו, אינו אומר פומבית יותר ממה שהוא מתכוון לשדר לשומעיו. אם יש לו תוספות והבהרות, ימתין עד לכיבוי המצלמה והמיקרופון.

כך, למשל, הוא עונה בשלילה מוחלטת על השאלה האישית המסקרנת ביותר, האם ייענה להזמנה כלשהי - היכולה לבוא מידידו ולשעבר מפקדו, גדי איזנקוט - להשתבץ באחת הרשימות לכנסת בבחירות הממשמשות ובאות. שתהיה זאת רשימת מרכז, ברור מההכרות עם נורקין, כולל בראיון כפול איתו כאן בקיץ 2023, כחודשיים לפני 7 באוקטובר. ״לעולם אל תאמר לעולם לא״, הוא אומר על הפיתוי הפוליטי, אבל לא עכשיו, לא השנה.

ניחוש לא כל כך פרוע: בממשלה הבאה, אם איזנקוט שר הבטחון - נורקין מנכ״ל, וכמו מח״א קודם, דוד עברי, הרבה יותר ממנהל משרד, רמנכ״ל.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ נדיב נורקין במחמאות כלפי ארבעה ממפקדי חיל האוויר - קודמו אמיר אשל, יורשו תומר בר, מח״א המיועד עומר טישלר ודן טולקובסקי משנות ה-50׳. הוא גם מוצא מלים טובות לרמטכ״ל איל זמיר ולקודמיו הרצי הלוי ואביב כוכבי, בנוסף לאיזנקוט.

גישה חיובית זאת לאישים מרכזיים במערכת אינה מקהה את חוד ביקורתו, גם העצמית, ״בושה ומבוכה״, על הכשלון הנורא ב-7 באוקטובר ומקורותיו. הוא מדבר על חיל האוויר ויחסיו עם הפיקודים המרחביים - דרום, מרכז, צפון - והמטכ״ל; על שיכלול המטה המבצעי של חיל האוויר ביוזמת אשל; ועל תיפקוד הצבא וקהילת המודיעין במבצע הביפרים נגד חיזבאללה, בהשמדת נכסי הצבא הסורי בקרוס מישטר אסד ובמערכה נגד איראן.

בשנותיו כמח״א התמודד נורקין עם כוכבי, שלא השלים עם העובדה שבפיקוד הבכיר יש עוד קצין מוכשר, תקיף ודעתן, עם זרוע שלמה תחתיו, להבדיל מכוחות היבשה; אלוף שהיה יכול גם להיות מועמד לרמטכ״ל, לא פחות מוצלח מהלוי וזמיר.

כעת, אחר כל הדברים האלה, נורקין משטח את המסמרים. אמנם בר לא שותף בשיח בין הלוי, אלוף הדרום פינקלמן, ראש אגף המבצעים בסיוק וקציני המודיעין, אבל הבעייה העיקרית, בנוסף לתרחיש המזולזל של ״חומת יריחו״, היתה פרשנות המידע ולא מחסור בו. לכן, קובע נורקין (שלא עודכן בתוכנית פלישת חמאס בהיותו מח״א), גם אילו העירו משנתם את מפקד חיל האוויר, שר הבטחון גלנט או נתניהו, לא היה בכך כדי לשנות דבר.

כמח״א, במעבר בין פיקוד אירופה של הצבא האמריקאי לפיקוד המרכז, עסק נורקין הרבה בדיפלומטיה צבאית - אזורית (מזרח ומערב) ומעצמתית. הוא מפתיע בסירובו להיבהל ממכירת מטוסי F-35 אמריקאים לסעודיה, כחלק ממחיר נירמול היחסים בין ריאד לירושלים ועשור לאחר קליטת ה״אדיר״ בחיל האוויר הישראלי; ולא יתרגש אם המחיר יכלול גם אופק מדינתי רחוק לפלסטינים.

נורקין הוא בעליל משרת ציבור הנחוץ למדינת ישראל, באוויר או בקרקע, בדרג הנבחר או המקצועי. כטייס, הדגיש תמיד את חשיבותו העילאית של העיתוי המדוייק. בחלוף בחירות 2026, כשהאיומים - לא בהכרח מבחוץ - חמורים מתמיד, יתברר אם גם הפעם תיזמן נכון.

אולפן: אמנון האס
עריכה: יעל בדרשי

יצחק רבין ושמעון פרס, היריבים במערכת הבטחון (אלוף ורמטכ״ל מול סגן השר) ובמפלגת העבודה (יוצא אחדות העבודה שהיה עם פרישת גולדה לבחיר מפא״י מול האיש המרכזי ברפ״י) ובממשלה (ראש הממשלה מול שר הבטחון ולימים להיפך ואז ראש הממשלה ושר הבטחון מול שר החוץ), נולדו לפני יותר מ-100 שנה.

מעטים, מבין מי שראו אותם מקרוב, שרדו ואוגרים במוחם אוצר גדול של חוויות, זכרונות ומסקנות כמו עמוס ערן. בשנתו ה-90, שהיא גם שנת ה-50 למבצע אנטבה, מתארח מנכ״ל משרד ראש הממשלה בתקופת רבין לשיחה שלישית על עובדות ורגשות שהשפיעו על מדינת ישראל בשנים גורליות.

ערן מספר לאמיר אורן ב״אפרכסת״ על הרמטכ״ל רבין, שהניח תשתית אישית לקשרים מיוחדים בין השגריר לעתיד רבין והנשיא לעתיד ניקסון; על מאמצי יהודים אמריקאים שהיו מקורבי הנשיא ג׳ונסון לשמור בידיהם מונופול של מתווכים על המגעים בין הבית הלבן והשגרירות; על החשוב בידידי ישראל בסנאט, ״סקופ״ ג׳קסון ומרכזיותו בהפעלת השפעתו של הקונגרס על מהלכי המימשל מול ישראל; ועל עלבונו של קיסינג׳ר, ממושיעי ישראל, לשמע קריאות הנאצה של מפגיני הימין.

בזירה הפוליטית מתאר ערן את יחסי רבין עם אלון, מפקדו-לשעבר בפלמ״ח ובנגב שהיה לשר החוץ בממשלתו; עם אבן, שר החוץ בממשלת גולדה - ויריב גאוותן של השגריר רבין - שהתאכזב כשתיק החוץ נלקח ממנו; עם הרמטכ״ל מוטה גור, ראש מחלקת המבצעים במטכ״ל שבראשות רבין אך בעל-בריתו של פרס ומי שאיים להתפטר אם יקוצץ תקציב הבטחון; ופרס.

למרות מתחים אלה, עבודת-המטה הבטחונית והמדינית בניצוח רבין התנהלה היטב, לדברי ערן. דוגמה בולטת: אנטבה. לא מפתיע היכן עומד ערן במחלוקת רבין-פרס מי אמר מה ומתי, באותו שבוע הפכפך, שבסופו הצליח ההימור על המבצע הצבאי, במחיר חמישה חללים; ושבסוף כל הסופים המיט על ישראל את בנימין נתניהו.

זכרונות ערן, בעל-פה וכמקווה גם בכתב, הם נתונים חיוניים לכל מי שמבקש להתחקות אחר יחסי ירושלים-וושינגטון (וגם עמאן, קהיר ועוד) מאז אמצע המאה הקודמת ועוללות רבין, כשגריר וראש ממשלה בשירות מסור למדינת ישראל.

אולפן: אמנון האס
עריכה: יעל בדרשי

הכל תלוי בגורם העיתוי. חבר של ערן זרחוביץ׳ השתחרר משירות החובה ופינה לחייל בעל כושר לקוי תקן בשק״ם של אחת מהיחידות במחנה סירקין, ליד פתח תקווה. לא סתם יחידה -*ה*יחידה. נתוניו של זרחוביץ׳ הלמו את המיפרט והוא זומן אחר כבוד לבוא בשערי התהילה.

זרחוביץ׳ לא ידע זאת תחילה, אך ביחידת המודיעין אפופת החשאיות התמנה בעצם לתצפיתן האמון על איסוף מידע, עיכולו והכנתו לליטוש ולהפצה. הוא התבונן בחיי סיירת מטכ״ל מאחורי חלון השק״מיסט, שהתגלה לימים כחלון ההזדמנות להפנמת חוויות ולעיבודן היצירתי. שלושה עשורים אחר כך ובעזרת שותפיו לכתיבה ולמשחק - ובניצוח הבמאי בעז פרנקל - מוצגת התוצאה בשמונת פרקי הסדרה ״מטכ״ליסטים״ (יס), שזרחוביץ היה גם, בהצלחה, משגיח הכשרות על הרצף העלילתי שלה

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר זרחוביץ׳ על ילדותו, נטייתו המוקדמת להומור ולמשחק - כולל חלום להשתלטות על עזבונם המערכוני של הגששים החיוורים - שנתקלה בתגובה מסוייגת בבית הוריו (פרנסה?! פנסיה?!!) ודרכו ההדרגתית לכתיבה וממנה להופעה. שירות הקנטינות והמזנונים היה לשפע קומדיות ומערכונים.

סיירת מטכ״ל, כמו שלדג ושייטת 13, מגייסת איכויות (מה שאינו מחסן מתקלות וכשלונות) ונהנית מתנאים ייחודיים - לא בהכרח בשק״ם, אלא בפטור מהמטלות השוחקות של הגדודים ומהחיכוך עם השטחים והמתנחלים.

״הסדרה,״ מדגיש זרחוביץ׳, אינה על הלוחמים, המתנשאים ביחסים המעמדיים (״אלים מול פועלים״) על חיילי המפקדה, המנהלה ותומכי הלחימה - ״היא על הג׳ובניקים״, על מי שמסתכל מלמטה למעלה על גיבורי-החיל, נערצי הבנות; ואולי יש לתקן את לשון ההווה ל״הסתכל״, כי ממרחק השנים והחיים מתעדכנת זווית הראייה והמצב משתנה ואף מתהפך.

השק״מיסט השקוף, זנב לאריות, היה לשועל בכיר ואף לאריה בתחומו ברדיו ובטלוויזיה, בכלל זה בסיירת מטכ״ל של הסאטירה התקשורתית, ״ארץ נהדרת״, בעוד שדמותם של אנשי המבצעים הסודיים - אם הרמטכ״ל יואיל לתת אותם ליחידה ולא לשייטת 13 - דוהה במחוזות הערכים אפופי התככים. לאמור, יידע כל בן 20 כואב ומתוסכל וקודר אופק שבכוחו לממש את כשרונותיו ולכלכל את מעשיו כך שיהיה בן 50 מצליח, מרוצה ואם הולם את אופיו גם מצחיק.

אולפן: אמנון האס
עריכה: יעל בדרשי