ב-5 בינואר 2006, בשעת ערב, סר מנהל לשכת ראש הממשלה דובי ויסגלס לביתו של הרמטכ״ל, רב-אלוף דני חלוץ. בחודשים הקודמים פונתה עזה, הוקמה - מתוך הליכוד ועם פורשי העבודה בראשות פרס - מפלגת קדימה והתרחש אירוע רפואי מדאיג שאריאל שרון שרד. ביום הביקור של ויסגלס אצל חלוץ היתה מתיחות בטחונית מול עזה ותוכננה פעולה רגישה בגיזרה נוספת.

עוד ויסגלס מסב אצל חלוץ, שניהם מקורבי שרון, וראש הממשלה מטלפן לרמטכ״ל. ויסגלס שמע רק את הצד של חלוץ. בתום השיחה אמר טייס-הקרב המנוסה שניכר בקולו של שרון שאינו כשורה. ברקע ריחף הזכרון הטרי של האירוע הרפואי בדצמבר. ויסגלס, שנפרד משרון באותו אחר-צהרים, לא היה שותף לדאגת חלוץ. עוד הם מדברים, ובערוץ המאבטחים מגיע דיווח על אישפוזו של שרון, ללא קום.

כחלוף 20 שנה משחזר ויסגלס פרקים ופכים במסכת שרון, מדיוני ועדת כהן לסברה ושתילה ומשפט הדיבה נגד ״טיים״ עד להגעתו המאוחרת והמפתיעה לראשות הממשלה, בדגש על עידכון השקפתו המדינית לאור נסיבות חדשות.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מתאר ויסגלס את יחסו של שרון לפקודו מהצנחנים, רמטכ״ל מלחמת לבנון רפול איתן; למשה דיין; לגדי איזנקוט; ולבנימין נתניהו. שרון העריך את נתניהו כיריב פוליטי חזק בליכוד - והתכוון לסגת מהתמודדות על ראשות המפלגה אילו נתניהו החליט להתמודד נגד אהוד ברק על ראשות הממשלה - אך לא כטוען להנהגה בטחונית ומדינית. הוא ייחס לו נטייה לבהלה כשנדרש קור-רוח.

תכונה בולטת נוספת של שרון, לדברי ויסגלס היתה אחריות לפני מעשה ולאחריו: לשלוח את זולתו להסתכן רק כאשר התנסה אישית במשימות דומות ולהודיע שהוא - ולא הכפופים לו שתוכניותיהם אושרו בידיו - אחראי לתוצאות. עד כדי כך, שסירב להשתמש בראיות ובטענות שלדעת ויסגלס היו מזכות אותו בחקירת הטבח בסברה ושתילה, אך מגוללות את הנטל לכתפי רפול.

אולפן: אמנון האס
עריכה: יעל בדרשי

יום חם אחד בקיץ 1969 החליט קצין חי״ר וצנחנים ראשי, תת-אלוף רפול איתן, לצאת לגבול לבנון כדי לבדוק מקרוב איך צה״ל ומשמר-הגבול מפעילים שם כלבים. רפול חיפש מעקפים לשמרנותו של הצבא הכבד והמשוריין. הכלב, כאמצעי-לחימה, היה מעקף כזה. הרמטכ״ל חיים בר-לב, לא התלהב, לא מהכלבים ולא מרפול. החיה הארבע-רגלית של בר-לב היתה סוס.

חזונו של רפול התגשם רק בהגיע גל פיגועי המיקוח בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים ואיתם, זה יובל, גם ההכרה ביכולות הייחודיות של הכלב, אפו ואופיו. יקיר חג׳אג׳, מקצוען כלבים כלוחם, מפקד ומאלף ב״עוקץ״, חד ורהוט, תיעד יחד עם ליה להבי, גם היא מלוחמות היחידה, את דרכם של כלבי צה״ל ומפעיליהם אל חוד הפעילות הצבאית בספרם ״ההולכים בראש״. הולכים, משמע כל צמד בשש רגליים וזנב אחד.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מבהיר חגאג׳ שההצלחה לא שינתה את סדרי העולם: עדיין מותר האדם מהכלב. חג׳אג׳ מדבר על כלבי ״עוקץ״ ברגישות אך לא ברגשנות. כשהפעלת כלב חוסכת חיי אדם במחיר חיי הכלב, שמחתו גוברת על צערו. 35 כלבים נהרגו במלחמת עזה.

ב״עוקץ״ לוחמות - משתתפות במבצעים עם סיירת מטכ״ל ושלדג - לצד לוחמים וכלבות לצד כלבים. ביחידה, הוא מספר, נערכים לאיום האמברגו: אם מדינות כבלגיה יאסרו על ייצוא כלבים לצה״ל, יאפשר מאגר הידע שנצבר ב״עוקץ״ לספק אמצעי-לחימה מהסוג הנובח - או לא, החרישי - מתוצרת הארץ.

אולפן: אמנון האס
עריכה: יעל בדרשי

האלוף במילואים אילן שיף היה ״צבאי ראשי״ בשלושה תפקידים מרכזיים - תובע, סניגור ופרקליט - ואז גם נשיא בית-הדין הצבאי לעירעורים ושופט מחוזי, סגן נשיא. מסלולו זימן לו מפגש עם פרשיות רבות שעוררו ויכוח משפטי ועוד יותר מכך הד ציבורי. ביניהן: טבח סברה ושתילה, קו 300, אסון צאלים ב׳.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר שיף על חוויותיו כסניגורו של הרמטכ״ל רפול איתן בפני ועדת החקירה הממלכתית לטבח סברה ושתילה. רפול לקח את סגן-אלוף שיף לפגישה במסעדה בג׳וניה עם מפקדי הפלנגות, ביניהם רב-הטבחים אלי חבייקה. הרוצחים הלבנונים ניראו כה תרבותיים, כה אירופאים, התרשם שיף, עד שבנקל אפשר היה להתפתות להאמין לפני מעשה שידם לא תהיה במעל. (אמנם רושם כזה השאירו בשנות ה-30 גם גרמנים, רוסים ואחרים).

ועדת כהן המליצה לממשלת בגין לסיים את כהונת רפול במועדה - לא להאריך (לשנה ששית) ולא לקצר (בחודשיים) - ושיף ראה בכך הישג חלקי, בהשוואה להדחת שר הבטחון אריק שרון וראש אמ״ן יהושע שגיא. רפול, מכר ותיק של שרון, הזהיר את שיף לאחר פרסום הדו״ח מפני עורמתו של שרון.

כשהוקמה ועדת האלוף במילואים מאיר (זרו) זורע ואיש השב״כ יוסי גינוסר לחקירת פרשת קו 300 (מערכה ראשונה) התמנה שיף מטעם צה״ל ליועצה המשפטי. הוא חש בצרימות מסויימות, אך נדהם לשמוע, במערכה השנייה, שגינוסר, ראש השב״כ אברהם שלום, יועציו המשפטיים ועמיתיהם תיאמו גירסאות והערימו על זורע ועליו.

שיף היה הפצ״ר בחקירת צאלים ב׳, שהזרימה נהר של דם רע בין הרמטכ״ל אהוד ברק, האלוף עמירם לוין וראש אמ״ן אורי שגיא. בתום תפקידו היה למשפטן השני בדורו, אחרי בן-ציון פרחי, ששודרג לאלוף כנשיא בית-הדין הצבאי לעירעורים. הוא גם מברך על קידום הפצ״ר, במאה הנוכחית, לאלוף.

מה שמביא את שיף לדבר על פרשת הפצ״רית, אבל רק על המעטפת, בלי להיכנס לליבה. הוא מחבב ומעריך את יפעת תומר ירושלמי ומשער שבפרשת שדה תימן פעלה תחת לחצים גדולים. בפרסום הסרטון המראה את אנשי כוח 100 לא היה לדעתו פסול, אילו התבצע לפי הפקודות, באמצעות דובר צה״ל.

חבל ששיף אינו בהרכב שופטי נתניהו (ודומה שלמרות כשירותו המובהקת, כאלוף-פצ״ר-שופט צבאי ואזרחי-ותיק ועדת כהן, גם לא יהיה חבר ועדת החקירה ל-7 באוקטובר). ראש ההרכב שם, רבקה פרידמן-פלדמן, היא כסגנית נשיא בית משפט מחוזי שווה בדרגתה לשיף טרם צאתו לגימלאות.

ביקורתו המנומקת אם גם המנומסת של שיף כלפי פרידמן-פלדמן, עודד שחם ומשה בר-עם מתמקדת בשני הבטים - קצב הדיונים ולחצם של השופטים על התביעה לסגת מאישום השוחד. כדי לזרז את המשפט ראוי לקיים אותו גם בפגרה, אומר שיף, וההצעה לפרקליטות לסגת מהשוחד - קודם זמנה ובלי שבמקביל הוצע להגנה להודות במירמה והפרת אמונים - היתה טעות טקטית שפגעה בסיכוי להשגת הסדר טיעון המבוסס על ויתורים הדדיים.

אולפן: אמנון האס
עריכה: יעל בדרשי