לקיחת אחריות היא לא אשמה – אלא בחירה.
בחירה לדאוג לבריאות וללכת להיבדק גם כשמפחדים,
בחירה לעבוד על זוגיות ולא לברוח,
ובחירה כהורים – להציב גבולות, להיות דוגמה,
וללמד את הילדים לקחת אחריות על הבחירות שלהם.

בפרק הזה נדבר על כל סוגי לקיחת האחריות:
אישית, זוגית, הורית ובריאותית –
ומה קורה כשאין אחריות, כשמאשימים אחרים או בורחים מקושי.

זה פרק על אומץ, מודעות, והיכולת להגיד:
יש לי אחריות – ויש לי גם כוח להשפיע

בפרק הזה אנחנו יוצאים מנקודת הפיצוץ הכי גדולה של השיח הישראלי כיום - נושא הגיוס לצה״ל. אבל מהר מאוד מבינים שזה רק סימפטום… הקיצוניות כבר מזמן לא נמצאת רק בכנסת, בהפגנות או בכותרות. היא מחלחלת לשיח, למשפחה, להורות, לזוגיות – ולדרך שבה אנחנו מדברים אחד עם השנייה ביומיום. דרך מעברים בין פוליטיקה, הורות, יחסי הורים–ילדים וזוגיות, אנחנו מנסים להבין למה כל דבר הפך לשחור או לבן, למה אין מקום לאמצע, ואיזה מחיר רגשי אנחנו משלמים על זה – כחברה וכאנשים פרטיים.. פרק כנה, כואב, חשוף, וגם עם אופטימיות קלה זה פרק שלא מחפש להכריע מי צודק, אלא לשאול שאלה עמוקה יותר: איך אפשר לחיות יחד, עם פחות מחנות ויותר הקשבה – ומה האומץ האמיתי בעולם כל כך קיצוני

רוב הריבים בזוגיות לא מתחילים מדברים גדולים – אלא משטויות קטנות…
בפרק זה אנחנו עוצרים ושואלים: על מה זה באמת?
דרך סיפורים אישיים שלנו, אנחנו מגלים איך טריגר קטן פוגש צרכים עמוקים כמו ראוּת, ביטחון ושותפות.
זה לא באמת על מה שזה מתפוצץ, ולא באמת על מה שנראה כלפי חוץ – זה על הרצון להרגיש חשובים ונבחרים.
נדבר על למה קל לנו לריב על הסיטואציה, אבל קשה להגיד את הרגש שמתחתיה.
נשתף איך אפשר לעצור ריב קטן לפני שהוא מתפוצץ, ומה כל אחד מאיתנו באמת צריך ברגעים האלה.
כי זוגיות טובה לא נמדדת בכמה לא רבים – אלא האם מצליחים להישאר מחוברים גם בתוך הריב