שתי אורחות רוני ונועם בלוט. רוני אימא, נועם הבת, בת 10.
אבא של נועם בעליך נפצע.
פיצי מוקפץ בכלל לצפון, הוא בעבורו שירת בגוז כפקד צוות, ויחד עם הצוות שלו עובר להיות חפק מחט. רק נסביר, פיצי זה שם של האבא הלוחם מוקפץ באמת צפונה, אני חייבת להגיד שאני הייתי בסוג של הודעה על הדבר הזה, ולפני שהוא יצא, וכשהוא עלה על מדים, אני אומרת לו לעצור אצל נועם, שנמצאת בדיוק באותה עת אצל חברה שלה, שיגיד לה ביי.
המלחמה בדרום, ואבא נשבר בצפון. וואי. ואז רוני, הספקתי להיות אשת מילואימניק בדיוק יומיים, כי בת 9 באוקטובר הייתה חדירת מחבלים בגבול הצפון, ופיצי כמפקד החפק של מחד 300, הם קמצו לנקודה ראשונים, ונלחמו בקו יריעות הירואית, צריך להגיד, מול אותם מחבלים.
ובדיוק באותו אירוע, בתוך כדי שפיצי חותר למגע, נורא עצרו מהמחבל לעברו, והוא נפצע פציעה בפנים.
מעדכנים אותי שפיצי חטף כדור ממש מתחת לאף, שריסק את העלסת העליונה, וממש נתקע באופן נס בחוליה הראשונה בצוואר שלו, רק כדי להמחיש ולהבין את גודל הנס.
ואני מבינה באותו רגע שזהו, אנחנו הפכנו להיות משפחה פצועה.

סרן א' מפלג הכשרות בגולני
בשבעה באוקטובר אני פקד צוות בסעד גולני, היינו בקו ג'נין, והוקפצנו עם מסוקים באזור השעה 11 בבוקר, ירדנו לדרום העוטף שם.
אני כאילו נפצעתי בעזה במחנות המרכז, אבל זה באמת פחות מעניין תכל'ס בעיניי.
מה שמעניין זה בעצם מה שגרם ודחף אותי באמת להמשיך, להמשיך בשירות הצבאית. היינו באיזה פעילות, סערת גולני ושלדל, פעילות מורכבת, אדרנלין גבוה, ומתוקף הפעילות שם היה שם איזשהו אי הבנה בכוחות, והיו שם שתי דירות שהתחברו, שהכוחות לא שמו לב, ובעצם כוח ירה על כוח, ואני קיבלתי שתי כדורים ביד מכוחותינו.
בדקות הראשונות באמת באמת לא קודם. גבר או משהו פשוט לא כואב כי אתה מפקד ואתה קודם כל דואג לחברו שם, ואחרי זה באמת צרחתי מכאבים, אבל ברגע שמביאים לך קצת משכחים ודברים כאלו, אז אתה הרבה יותר ננוח.
בגלל המשימה, וכן רצו לחכות לא להרוס את הביצוע, וביקשו ממני לחכות איזה שעתיים שם. שעתיים עם הכדורים ביד.
הכדורים הם נכנסו ויצאו. ואז אני מגיע לבית חולים ומתחילים ניתוחים, ושיקום.

רס"ל אייל ברוצקי לוחם מגלן
בשבעה באוקטובר אני מגיע מהבית, מוקפץ מהבית, מגיע לכפר עזה, בעבר שעה תשע במוקר. קרבות קשים שם.

כן, קרבות לא קלים. מגיעים, נכנסים ממש לתוך הקרבות, ובעצם שלושה ימים נלחמים בתוך כפר עזה, ומשם בעצם יוצאים ומוקפצים לצפון. ואחר כך חוזרים עוד פעם לעזה, ושם אתה נפצע.

, אני נפצע כמה חודשים אחרי זה, הייתה לי גם בעיה רפואית לפני זה, הייתי צריך לצאת לעשות בדיקות, ואחרי זה אני נכנס לעזה יחד עם הצוות לחניונס. בחניונס זה קורה, אז היינו, זה קורה בתאריך ה 1.2 , בפברואר 24, אני אספר לך את זה ממש בקצרה, אבל בגדול אנחנו בעיתור בחניונס. יום רגיל בעזה, שומעים פיצוצים, והבניין שלך רועד, ואתה מאוד מהר מתרגל, מתרגל לרעשים, ואתה לא מתרגש מזה.

ואנחנו בעצם בשעות הדמדומים, כבר חושך בחוץ, אנחנו מקבלים RPG שפוגע בקיר החיצוני של העיתור, ואותו RPG הוא נפל. נפל מה, אז הוא פוגע ולא מתפוצץ בקיר? זהו, הוא פוגע, מתפוצץ חלקית, אותה חוליית מחבלים בעצם לא יראה אותו כמו שצריך, ובאחד החדרים הפנימיים מתחילה שריפה, מתחילה שריפה, החלון מתנפץ, הווילון מתחיל לעלות באש, חבר מהצוות צועק יש שריפה, בואו נחבור את השריפה, וממש אתה יודע, אינסטינקט ראשוני, משהו טבעי, ארבעה חבר'ה, חמישה חבר'ה, סליחה, בעצם קמים, באותו יום אנחנו מקבלים תספוק לוגיסטי, של אוכל ומים, פותחים שישי עת מים, וברגע שאנחנו דורכם, ומחברים איתם בקבוקים לכיוון השריפה, אנחנו מקבלים עוד RPG, אותה חוליית. והפעם זה מתפוצץ ופוגע בך גם קשה.

זהו, אז הוא פוגע בתקרה, והרסיסים של ה-RPG בעצם מתנפלים. לא הרגשתי את האמת כלום בגלל שיש מלא אדרנלין, ואתה יודע, שוק ואלם, אז אתה לא באמת מחובר לסיטואציה. אני אישית כמה שניות לא ידעתי שאני פצוע, עד שבעצם יצאתי מהחדר, וחבר מהצוות צועק יש פצוע, וישר קפצו עליי חברים, וטיפלו בי כמו שצריך, שאני חושב שזה גם מה שהציל אותי באותם רגעים.

שמו לי חוסם עורקים, אז ברגעים הראשונים, כן, אני בהכרה, אבל מהר מאוד בפינוי, אני מאבד הכרה, אני חושב שזה הרבה בגלל דברים שנתנו לי.

אני מתעורר בשערי צדק, אנחנו שלושה חבר'ה שנפצעים, שתיים במצב קשה מאוד, ועוד אחד בפצוע קל, אנחנו בעצם מתעוררים בשערי צדק, אחרי ניתוח בחדר התוששות, ומשם בעצם מתחילים את... את מסע השיקומים שלנו,

סמל ראשון נועם קוסלובסקי שירת בצוות של הימאס, יחידת המסתרבים, של מגב דאון

אנחנו נתקלים בקבוצה מאוד גדולה של מחבלים, קשה לדעת בדיוק כמה היו. בשלב הזה לא היו עדיין פצועים, כשאנחנו מגיעים , כמה דקות ממש פנימה, אז בעצם כולם כנראה נפצעים ממש בדקות הראשונות מתוך חמישתנו, במהלך הקרב הזה יעקב נופל, הוא נהרג שם, והשלושה האחרים שנלחמים איתי שם נפצעים בדרגות קשות, כאלה יותר קשים, כאלה פחות קשים.
אני האחרון שלא נפצע, אנחנו עם שניים מהם מאבדים קשר באיזשהו שלב, עם יעקב ורון אנחנו מאבדים איתם קשר.
ורק בסורוקה, אני מגלה שאני פצוע . האדרנלין עושה עבודה מטורפת. אני שם בסורוקה, ואני מבין שכואבת לי הרגל, איזה אחות נותנת לי כוס מים, וכואבת לי הרגל, ואני מבקש שתעזור לי רגע.
ואנחנו מורידים את הנעל, ויש לי שם כדור בכף הרגל. רוב הזמן זה לא כואב כל כך, עד שמבינים שזה קרה. להערכתי איפשהו בהתחלה נפצעתי, אבל קשה לדעת.
זה לא היה מאוד מאוד חמור, זה פגע לי באחד הגידים בכף הרגל, וקצת בעצמי, זה קצת פוגע לי בתנועה

אריאל פרגן נפצע לאחר ירי צלף לקראת החזרה למוצב, זיהינו, שבעה מחבלים באזור. ואני עמדתי באיזשהו חלון לחיפוי, ופתאום הרגשתי בום חזק בבטן. עפתי אחורה, עליתי באש, ובמשהו מאוד מאוד השרדותי, רצתי למסדרון, וצרחתי שירו עליי, ושם קרסתי לרצפה. אז יראה לי צלף, צלף של חמאס, שהוא היה ממוקד על הבית שלנו, כמה, בערך ב-6-7 שעות היה ממוקד, וחיכה לעת בהזדמנות לפגוע .

סגן י' לוחם בגדוד שקד לאחר לחימה ממושכת בכל עזה במשך 9 חודשים בהם נלחם כמה סבבים וכשחזר בסבב השני או השלישי שיצא מהרצועה לאחר לחימה של חודשים וחצי ואפילו שלושה חודשים הוא יצא ליומיים שלושה כדי לפגושה את כל המשפחה וגם שכל המשפחה תפגוש אותו הם עשו על האש אצלו בבית היו הרבה אנשים בסביבות ה 30 והיה מאוד רועש וכולם מדברים וצוחקים ואוכלים ו י' מרגיש אאוט כאילו לא קשור לסיטואציה ופשוט הלך והתחבא בחדר בלי שאף אחד שם לב ואז הבין שמשהו לא בסדר ולאחר כמה חודשים שהתגבשה לו ההבנה פנה לקבל עזרה וגם הבין שהוא סובל מפוסט טראומה

יפתח גת נפצע 5 פעמים במשך שנה וחצי בעזה לבנון וסוריה ומדובר בפציעות קלות לכן כל פעם היה חוזר ללחימה לאחר פציעה קלה הפציעה שהוא נפצע בה הכי קשה שעדיין נחשבת לקלה היא כוויות בעקבות פיצוץ מטען בח'אן יונס. יש פציעות שחוזרות בעקבות הלחימה שהייתה לו כמו נקעים שחוזרים כל כמה חודשים באופן קבוע והפיזיותרפיסט אמר לו שלא משנה כמה פיזותרפיה הוא יעשה הרצועות של הגידים נמתחו כל כך הרבה פעמים שזה כבר לא יעזור

רס"ל במילואים גל ארד מפקד טנק היה בשלושה סבבים גם בעזה גם בלבנון והכל מהכול בין הסבב הראשון לשני הוא חש שמשהו לא בסדר לאחר שהיה אצל פסיכולוג הבין שהוא סובל מפוסט טראומה בעקבות הלחימה שלו .